גְ׳נָאנַה-יוגה

משמעותה המילולית של המילה גְ׳נָּֿאנַה היא "ידע, חוכמה, הבנה או תפיסה", והיא מתייחסת לידע קיומי (אקזיסטנציאלי). היוונים קראו לכוח המגלה הזה אפיגינוסקו (ἐπιγινώσκω).

המילה יוגה משמעותה "איחוד" ולפיכך, גְ׳נָּֿאנַה-יוגה היא דרך שמטרתה לממש את האחדות המהותית של החלק והשלם באמצעות ידע. זוהי אחת מארבע שיטות ההפתחות היוגיות הקלאסיות. היא מובילה לפירוק הבורות ולגילוי שהעולם הוא הקרנה אשלייתית וטבענו האמיתי הוא ברהמן.

גְ׳נָּֿאנַה-יוגה קשורה בקשר הדוק לאַדְוַאִיטַה, שהיא ענף של הוודאנטה אשר מזהה מציאות אחת מאחורי כל היקום הזה של שמות וצורות. שיטה יוגית זו היא ההיבט המעשי של הוודאנטה. לפי הגְ׳נָּֿאנַה, העצמיות (אָטְמַן) שוכנת בכל מקום ובכל יצור.

דרך החוכמה הזו מובילה לגילוי שמרכז הקיום שלך אינו רק שלך, אלא מרכז כל מה שקיים; העצמיות, או התודעה. היא מציעה עיצוב מחדש של תפיסת התודעה המערבית. מנקודת המבט הדואליסטית והיחסית שלנו, אנחנו מאמינים שהתודעה היא יכולת או כישרון אשר נמצא בבעלותנו. למעשה, מנקודת המבט של המוחלט, אנחנו אלה ששייכים לתודעה. התודעה אינה שלנו; אנחנו שלה. התודעה קודמת לנו מכיוון שכהכרות, אנו ממוקמים בשלב מאוחר יותר בתהליך ההתגלות הקוסמי.

גְ׳נָּֿאנַה-יוֹגַה נחשבת ל”נתיב הרסני”, מכיוון שהיא הורסת את המצב הקוגניטיבי הרגיל שלנו של סובייקט-אובייקט. היא מעודדת אותנו לחקור את מקור קיומנו, משום שתורתה הבסיסית היא שהטבע האמיתי שלנו הוא אלוקי; זוהי המציאות האולטימטיבית שנמצאת במעמקי כל יצור חי.

על אף שגְ׳נָּֿאנַה-יוֹגַה היא דרך החכמה פר אקסלנס, יש להבהיר שלא מדובר בידע הידוע על ידי יודע; אלא, זו חכמה השוללת את כל ההבחנות בין הידע, הידוע והיודע. גְ׳נָּֿאנַה אינה תוצאה של חשיבה אלא של מודעות למציאות.

רבים חושבים שיציאה למסע חיפוש פנימי היא אנוכית. ואולם, חקר התודעה שלנו הוא אוניברסלי ולא אישי. כשאנו מתבוננים, הקירות התוחמים את האינדיבידואליות המדומה שלנו קורסים וכל ההבדלים מתפוגגים. אין ספק שמה שאנו קולטים באינטואיציה הוא מעבר לתחום השכל ואינו ניתן להגדרה. עם זאת, אל לנו להיות מתוסכלים מחוסר היכולת לבטא זאת במילים, מכיוון שייתכן שאנו מחפשים בדיוק את הבלתי ניתן לתיאור.

גְ׳נָּֿאנַה-יוֹגַה שואפת לאַפַּרוֹקְשָאנוּבְּהַוַה או "החוויה הישירה של האותנטיות שלנו": לממש את האָטְמַן כמציאות המוחלטת, או בְּרַהְמַן. הקַתְּהַה אופנישד קובעת:

נָאיַם אָטְמָא פְּרַוַצַ׳נֵנַה לַבְּהיוֹ
נַה מֵדְהַיָא נַה בַּהוּנָא שְׁרוּטֵנַה
יַם אֵוַאִישַה ורִּינּוּטֵה טֵנַה לַבְּהיַהַּ
טַסְיַאִישַה אָטְמָא וִיורִּינּוּטֵה טַנוּֿם סְוָאם

"העצמיות הזו אינה ניתנת להשגה באמצעות לימוד כתבי הקודש, תפיסה אינטלקטואלית, או שמיעה תכופה על אודותיה; העצמיות ניתנת להשגה רק על ידי אלה שנבחרו על ידיה. בפניהם מגלה העצמיות את טבעה האמיתי."
(קַתְּהַה אופנישד, 1.2.23)

גְ׳נָּֿאנַה-יוֹגַה אינה שואפת לידע אינטלקטואלי, אלא לדחות את ההכרה. היא משתמשת בהכרה לתהליך אבולוציוני רחב יותר, בו האינטלקט חוקר ובוחן את תפקודו שלו. יותר מאשר חקירה פילוסופית, וודנטה מקדמת חקירה עצמית: מחקר של הפעולה הקוגניטיבית עצמה.

לימוד האופנישדות הוא היבט חשוב בדרך זו, אבל תהיה זו טעות להאמין שדי בלמדנות בלבד כדי להוביל אותנו למימוש עצמי. כתבי הקודש, תורתו של המאסטר והסָאדְהַנַה שואפים לעורר את הזיכרון של התלמיד. האגו הוא פשוט שכחה או אמנזיה. לא ניתן ללמד את החוכמה הזו כמו בבית הספר מכיוון שגְ׳נָּֿאנַה-יוֹגַה אינה תהליך של לימוד אלא של להזכר מי אנחנו באמת, בטבע האמיתי שלנו.

ידע, בימינו, נרכש במהירות רבה יותר מאשר חוכמה. כישורינו מאפשרים לנו לייצר טלפונים חכמים אבל השיחות שלנו הן חסרות עומק. אנחנו מרכיבים מחשבים מתוחכמים אבל בסופו של דבר מבזבזים את זמננו במשחקים. התקדמנו מאוד על פני השטח אבל בפנימיות, אנחנו תקועים. על אף שהתבגרנו באופן שטחי, מבחינה פסיכולוגית ורוחנית אנחנו לכודים בילדות.

כילדים, כאשר שהיינו משועממים, חיפשנו באובססיביות דרכים להרוג את הזמן. כמבוגרים, חלקנו פונים לעיתונים, לרדיו, לטלוויזיה ולמחשבים, בעוד אחרים מוצאים בידור או הסחת דעת ברוחניות. רבים הפכו את החיפוש אחר האמת למסע קניות מהנה, בו הם בוחנים חלונות ראווה של ריטריטים, קורסים, מורים, ספרים וכך הלאה. אם החיים הרוחניים שלנו הם רק עוד בילוי, החיפוש יהיה מוגבל למילים ריקות ולבטח יותיר אותנו על פני השטח. אם אנחנו משתמשים בחיי הרוח כבידור, אנחנו הופכים את האלוקות לעוד הסחת דעת ואת ההארה למקור סתמי של הנאה.

לא ניתן לרדוף אחר המסתורין של הלא נודע כמו אחרי כסף, תהילה או מין. ההכרה אינה יכולה לחפש אחר מה שהיא איננה מכירה. היא מסוגלת לשאוף אך ורק למה שהיא מצליחה להקרין מתוך התכנים שקיימים בה. אם ננסה לחשוב על אלוקים, בסופו של דבר נסיים כשבידינו הקרנה מחשבתית מעברנו. לחשוב על האמת זה בעצם רק להתעסק עם המורשת התרבותית והחברתית שלנו. האמת אינה מוכנה לקבל אובייקטיביקציה, ועל כן לא ניתן לחפש אותה. ברגע שבו אתה מוצא אותה, היא מאבדת את חיוניותה. בחיים אלה, התודעה היא הדבר היחידי שעל אף שאינו ניתן להגדרה, אי אפשר להתעלם ממנו.

האמת מגלה את עצמה כשהחיפוש אחריה חדל. כאשר אנו מפסיקים לרדוף אחרי ההשלכות המנטליות שלנו של האמת, אנו נוכחים שאנו מוארים. כפי שמאסטר קוקואן מבטא זאת בעשרת השוורים של הזן:

"הבינוניות נעלמה. ההכרה חופשית ממגבלה. אינני מחפש כל מצב של הארה; ולא נותרתי במקום ללא הארה. מכיוון שאינני נמצא בשום מצב, עיניים לא יכולות לראותי. אם מאות ציפורים יכסו את דרכי בפרחים, שבח שכזה יהיה חסר משמעות."

כיצור אגואי, אנחנו אשליה. ישות לא אמיתית אינה יכולה לשאוף להיות אותנטית. אמת יכולה להתגלות רק ברגע נקי מן הידוע, מזיכרון, מעבר. אינך יכול לחפש, להגיע, להשיג או לדעת את האמת: אתה יכול רק להיות אותה. לפתע אתה הופך מודע לכך שהנך מה שאליו אתה שואף. אין ספק שאין אתה יכול למצוא את האמת על ידי חיפוש אחריה, אך ללא חיפוש לעולם לא תמצא אותה.

(מובאה מתוך כתבי פרבהוג'י)