אומנות ויצירתיות
מאת פרבהוג'י
בַּיִּיִן וְבַיֵאנְגּ אנו מוצאים חפיפה, כלומר, השחור אינו שחור לחלוטין, כשם שהלבן אינו לבן לחלוטין. תיאוריית הניגודים הזו קשורה לנושא היצירתיות והאומנות הסימבולית. יצירתיות ואומנות ממלאות תפקיד בסיסי בפסיכולוגיה של יונג: על ידי יצירת סמלים מדמיונו, מתקרב האדם אל ה"עצמי". היווצרותם של סמלים סוללת את הדרך אל מהות ההוויה. הגישה האפיסטמית מבוססת על הפעולה היצירתית; מכאן נובע שהאומנות מתגלה כמרכבה להבנת המהות. לדעת משמעו ליצור, ולכן, אומנות היא דרך לידיעת העצמי. הן היידגר והן יונג מעניקים לאומנות ערך מיוחד: הראשון עם האורטוריה, או השירה, והאחרון עם הייצוג החזותי, או הציור. שניהם הבינו שהאומנות, בטבעה הסימבולי, מתעלה מעבר לקונספטואליזציה בחיפוש אחר הבנת המהות.
בציור מתהווה פעולת בריאה, שכן פעולת הציור כשלעצמה היא מכוננת. כשאדם נוקט בפעולת הציור, הוא מביא אל העולם יישות ייחודית שכמוה לא היתה ולא תהיה. ניתן להשוות את התהליך הפנימי של הציור לפעולת הנחת היסודות הראשוניים של מבנה, או לתפיסת רעיון אשר נולד מתוך אי הקיום שלו. לפיכך, כל רושם על פני הקנבס אינו אלא עדות להווצרותה של יישות אותנטית וחסרת תקדים לחלוטין. עם זאת, הופעה זו אינה נשלטת על ידי גחמות או מגמתיות סובייקטיבית; זוהי, למעשה, התגלות מלאת אור של קדושה, המניחה בפנינו ייצוגים של מציאויות שבלעדיה לא היו נגישות. בדיוק מסיבה זו טוען יונג כי על ידי יכולת הדמיון הזו מושג הידע האמיתי של ה"עצמי".
בדמיון היצירתי הזה מתמזגות הדיכוטומיות המרכיבות את נפשנו, ובכך מתאפשרת גישה אל ה"עצמי": ה"אני" הקוהרנטי, המאוחד והבלתי־סדוק. היצירתיות נחשבת לשער המוביל אל "העצמי" משום שאומנות פועלת ככור היתוך בו נפגשים המחשבתי והבלתי מחשבתי, המכוון והספונטני. אומנות היא המדיום שבו משתלבים הרציונלי והאי-רציונלי, האינטלקטואלי והאינסטינקטיבי. ויסודותיה של יכולת הדמיון הזו, שאותה מהלל יונג, נעוצים במחשבה הטרנסצנדנטלית, במיוחד ב"דמיון הטרנסצנדנטלי" שניסח קאנט.
הרלוונטיות של האומנות והיצירתיות היא בשל העובדה שהסמל, או זה שחושף בפנינו את תמצית המציאות – וכאן אנו נדרשים לרעיון ה"עצמי" של היידגר – נובע מיכולתו של האדם לכונן, באמצעות אומנות.
