דְהיָאנַה- מדיטציה

מדיטציה היא ההזדמנות היחידה לזהות חופש, ללא מגבלה מכל סוג שהוא. רק במעמקי פנימיותינו אנו משוחררים מן הגוף, הנפש, הרגשות, וכל מה שאנו מאמינים שאנחנו.

(מובאה מתוך הספר "ניסויים באמת" מאת פרבהוג'י)

 

מדיטציה היא לא לעשות כלום ברמה המנטאלית, ללא תנועתיות של ורִּיטְטִים, רק להתבונן.

בהתבוננות הזו אנחנו מתבוננים בצורות ובתנועות. אנחנו חווים זאת דרך הקַרְמַה-יוֹגַה: ההתבוננות בפעולה. בהַתְהַה-יוֹגַה, כאשר אנחנו מתרגלים תנוחות יוגיות, אסאנות, אנחנו מתבוננים בכל מאמץ, בכל שריר, בכל גיד. בפְּרָאנָּאיָאמַה, אנחנו מתבוננים בנשימה שלנו: כיצד האויר עובר דרך הנחיריים בזמן השאיפה, וכיצד הוא יוצא בזמן הנשיפה.

בתהליך זה של התבוננות, אנחנו לאט לאט הולכים ומתכנסים. ככל שאנחנו מתכנסים פנימה, אנחנו מתוודעים לכך שמה שחשבנו שהוא פנימי, הופך לחיצוני. מה שהיה הדבר הקרוב ביותר אלי, הגוף שלי, הופך למרוחק, הופך ל ״משהו״. מפני שעל ידי התבוננות בגוף שלי, אני יוצר מרחק ביני לבין הגוף. זו הדרך לאי-הזדהות. הגוף מפסיק להיות אני ונשאר פשוט גוף. באותו אופן, אנחנו ממשיכים ומתכנסים יותר ויותר ככל שאנחנו מתבוננים במחשבותינו, ולאחר מכן ברגשותינו ובתחושותינו… זו היא מדיטציה.

מדיטציה היא התבוננות בזה כפי שזה, במציאות, כפי שהיא, מבלי להשפיע, מבלי שההכרה תתערב. ההכרה מפסיקה להיות ״המודט״ על מנת להיות ״מושא המדיטציה״, ״מושא ההתבוננות״.

זה האתגר הגדול עבור מחפשים רוחניים רבים: איך אני יכול לא להזדהות עם האגו, כדי לגלות את מה שאני באמת? איך להשתחרר מן האגו? אתה לא יכול להלחם נגד האמונה שיש לך על אודות עצמך ולדחות את האגו, לדחות את עצמך כאגו. אתה לא יכול לדחוף, לבעוט או לחבוט בעצמך. אבל, אם תתבונן בתגובות שלך, במסקנות שלך, בתנועה של המחשבות, הרעיונות, ודפוסי ההתנהגות שלך, ברגע מסויים תבחין בתופעה מעניינת ביותר: כל מה שאתה מסוגל להתבונן בו, נעשה מעודן ומאבד את המוצקות שלו. כל רעיון שאתה מתבונן בו, כל תפישה, כל מסקנה, או כל מחשבה שאתה מתבונן בה, מאבדים את הממשות שלהם: מתנדפים, נעלמים… ובו זמנית, המעודן מקבל ממשות; הנשמה, הרוח, המודעות וההתבוננות הופכים מוצקים. עד שאנחנו מגיעים לשלב האחרון לפני הנִרְוִקַלְפַּה-סַמָאדְהִי: ההתבוננות במתבונן, התבוננות במודט, התבוננות בעצמנו…

(מובאה מתוך הספר "זה כפי שזה" מאת פרבהוג'י).

 

למדוט זה להכיר את עצמנו כריקנות, כאין. חווית האין מעוררת אותנו למציאות הנצחית שלנו. כאשר ההכרה מתנדפת, הדבר היחיד שמתפוגג הוא ההתנייה, מורשתם של דורות אינספור. ההתנייה המנטאלית שלנו, היא זו שמתנגדת למדיטציה; ההזדהות הכוזבת שלנו מסרבת למות. אך כאשר אנו מתעלים מעל ההכרה, מפגש מחודש עם החיים ועם עצמנו מחכה לנו. ואז אנו נהיים מודעים באופן מלא ומאושרים ביותר.

(מובאה מתוך הספר "בחינות באמת" מאת פרבהוג'י)

 

באופן כללי, רָאגַ׳ה-יוֹגַה נחשבת ליוגה של המדיטציה. עם זאת, דְהיָאנַה אינה נחלתו הבלעדית של ענף זה או אחר מן הענפים הרבים של סַנָאטַנַה-דְהַרְמַה, אלא היא מהותם של כל סוגי היוגה, כמו גם של כל הדתות.. ללא מדיטציה, רוחניות אמיתית ואותנטית אינה יכולה להתקיים.

טַטְרַה פְּרַטְיַיַאִיקַטָאנַטָא דְהיָאנַם

"מדיטציה היא זרימה בלתי פוסקת של תשומת לב לעברו של אובייקט." (יוֹגַה-סוּֿטְרַה, 3.2)

אנו יכולים להתבונן בפרח, בשקיעה, בנשימה שלנו, בתנועות גופנו, במחשבותינו או ברגשותינו. פַּטַנְּֿגַ׳לִי אינו שם דגש על אובייקט מסוים כלשהו, אלא על איכות תשומת הלב, משום שבמדיטציה, הדבר המהותי הוא מודעות קשובה ומתמשכת לכל מה שניתן לראיה או לאובייקטיביזציה.

זה בלתי אפשרי ללמד מדיטציה, משום שזו אינה שיטה או טכניקה, ולא תרגול פיזי, מנטלי או רגשי. מדיטציה זה לא לעשות משהו. דְהיָאנַה לא ניתן ללמוד, אלא לגלות אותה בתוך עצמך, ורק בעזרת עצמך, באמצעות תשומת לב קשובה. היא אינה נובעת כתוצאה מלימוד, אלא פורחת מתוך התודעה עצמה. למדוט זה להפקיד את עצמנו בידי האלוקות… זה לנוח במהות של מה שאנחנו… מכיוון שאין דבר שאנו יכולים לעשות על מנת להיות מה שאנחנו כבר, מה שתמיד היינו ושתמיד נהיה… הדבר היחיד שאנחנו באמת יכולים להיות.

מדיטציה אינה ניתנן לקנייה או רכישה. אם שיטה היתה מסוגלת  להבטיח תוצאה שכזו, היא הייתה חשובה יותר ממדיטציה, הארה או אלוקים עצמו. דְהיָאנַה פשוט מתרחשת, קורית, מתקיימת. כל סָאדְהַנָא, תרגול או טכניקה נושאים חשיבות בפני עצמם, אבל רק כצעדי הכנה ליצירת המצב המתאים כדי שהמדיטציה תוכל לשרות עלינו; אך לעולם לא כאמצעי להשגתה. בדיוק כמו שינה, היא אינה דבר שבידנו לעשות, וגם לעולם לא תהיה תוצאה ישירה של כל מה שלא נעשה. אנחנו יכולים לקנות מיטה נוחה, לנתק את הרדיו, להגיף את התריסים, לכבות את האור, לשכב ולעצום עיניים, אבל אנחנו לא יכולים "ליישן" את עצמנו. הפעולה הפשוטה של הכנת הסביבה המתאימה אינה מספקת כל ערובה לכך שבסופו של דבר נוכל לישון. סָאדְהַנָא מורכבת מהרחבת הגבולות שלנו למקסימום, לנקודה הרחוקה ביותר. רק לאחר שנעשה כל שביכולתנו, תינתן האפשרות למדיטציה לשרות עלינו.

לא קל לנו, משכילים ואינטלקטואלים ככל שנהיה, לקבל שמצב התודעה העכשווי שלנו הוא סוג של סהרוריות ושאיננו תופסים את החיים ואת העולם כפי שהם, אלא כפי שהם נראים לנו בחלומנו. כשם שההכרה בבורות שלנו היא תחילתה של החוכמה, הביטוי הראשון של המדיטציה הוא ההכרה בעצמנו כיצורים ישנים למחצה. למדוט זה לא לפתוח את העיניים, אלא להתעורר… זה לא להסתכל, אלא לראות…

הנסיון לתאר מהי מדיטציה למישהו שלא מדט דומה לנסיון להסביר לחירש מהם תווים מוסיקליים או לאדם עיוור מהם צבעים. מדיטציה אינה מסובכת, היא אינה דורשת מאמץ; זה הרבה יותר פשוט ממה שנהוג לחשוב. עם זאת, הבעייה היא, שהפשוט עשוי להיות מסובך ביותר כאשר הוא מנסים לבטא אותו במילים. מדיטציה אינה ניתנת לתיאור  מכיוון שהיא חוויה שמעבר לגבולות הזמן, המרחב והסיבתיות. במצב הקוגניטיבי הרגיל, הסופי והמוגבל שלנו, איננו מסוגלים לתפוס שום דבר מעבר לגבולות אלו.

בעוד שבריכוז ההכרה ממוקדת באובייקט, במדיטציה ההכרה היא הנצפית; המתבונן הופך למושא ההתבוננות.

תשומת הלב היא האור של הנשמה אשר גורם לנו להיות מודעים למעשינו, למחשבותינו ולרגשותינו. במדיטציה, המודט הוא מושא ההתבוננות. בדרך זו, אנו מרחיבים את המודעות שלנו, מפנים את תשומת הלב שלנו אל המתבונן, וזוכים שוב במודעות לעצמנו.

למדוט זה לפתוח את עיני נשמתנו ולהעז להתבונן בתשומת לב וללא הפסקה.

מדיטציה היא לעזוב את תכני ההכרה ואת חוסר הסדר שלה מבלי ליצור איתה קונפליקט. זה להתבונן במה שיש, כפי שזה, בלי להתאמץ, בלי לשפוט ולגנות, ואפילו בלי להגיב. זה להישאר קשובים ובדממה מוחלטת מול קונפליקטים וסתירות. אחד השלבים המורכבים ביותר בדרך הרוחנית הוא פיתוח התבוננות הפנימית, שהיא מודעות קשובה להכרה בלי לבקר, בלי לשפוט. הסיבה למורכבותו של שלב זה ולקושי שלו, נעוץ בפשטותו, בעובדה שאין צורך במאמץ. מדיטציה היא התבוננות ללא כל התערבות ההכרה; זוהי תשומת לב וערנות ללא התערבות של האגו.

ככל שההתבוננות מתחזקת, אנו הולכים ומפסיקים להזדהות עם הפעילות ההכרתית, אשר פוחתת בהדרגה עד שלבסוף היא מגיעה לעצירה מוחלטת, מכיוון שהמחשבות ניזונות מההזדהות שלנו איתן. מדיטציה מתחילה בהתבוננות ומגיעה לשיאה בהיעדר מוחלט של מחשבות. למדוט זה להתבונן בתנועת הגלים אשר על פני השטח מתוככי הדממה של מעמקי האוקיינוס. במצב זה של ערנות ובהירות, מה שגנוז וחבוי בתוכנו, הופךחשוף וגלוי בתמימותו.

מדיטציה היא להתבסס במודעות ולנוח בדממה. מדיטציה היא להתבונן במחשבות מבלי לחשוב עליהן. זה לגלות את המסתורין השוכן חבוי מאחורי המילים, במרחבים הנסתרים, בשורשה ומקורה  של המחשבה, באותו מרחב טרום-הכרתי, בתולי ולא נושב.

זה הכרחי לעשות שימוש נכון באובייקטיבי בחיפושנו אחר הסובייקטיבי, שכן הראשון הוא הדלת המובילה אל האחרון. בכך שאנו מאפשרים לתשומת הלב לזרום ברציפות לעבר אובייקט בודד, כמו נהר הזורם לעבר האוקיינוס ומתמזג אתו, הסובייקטיביות שלנו נחשפת.

כל מה שאנו רואים במציאות היחסית הזו של שמות וצורות אינו אלא מגוון של גלים, טיפות וקצף… כדי להבין ממה מורכב האוקיינוס, אין צורך להכניס את כל האוקיינוס למעבדה וגם לא לבחון כל אחד מן הגלים שלו. אם נוכל להתבונן בטיפה אחת בתשומת לב רבה, נדע את כל האוקיינוס… על ידי בחינה של עצמנו – של המהות של מה שאנחנו – יתגלה לנו האוקיינוס האינסופי של אושר נצחי… הטוטליות בחלק, מערכת השמש באטום, היקום בעלה, החיים בעלה של דשא, הקיום בגרגר חול; האלוקות שוכנת בתוכנו כמה שאנחנו. מדיטציה היא גילוי עצמי, גילוי של הטבע האמיתי שלנו, של האותנטי שבנו.

אנחנו שומעים, רואים, מקשיבים, נוגעים… אבל מאחורי כל אחת מהפעילויות הללו יש את התחושה של "עשייה". להיות מודעים זה לא משהו שאנחנו עושים, בדיוק כפי שהמילים רומזות. על מנת להיות מודעים עלינו רק… להיות.

אם ברצוננו לאפשר למדיטציה לקרות, עלינו לוותר על התפקידים הרגילים שלנו כשחקנים וכעושים, ולאמץ את נקודת המבט של עד ומתבונן. מפני שמדיטציה היא אמנות התצפית, אומנות תשומת הלב, ההתבוננות…

וכשאנו מדברים על תודעה במצב התפיסה המורחב הזה, אנו תמיד מתייחסים למודעות של עצמך, של העצמי, של המציאות. כאשר אנו מודעים למשהו – ללא קשר למי או מה – זו תמיד, במהותה, התודעה של מה שאנחנו באמת, העצמי הנמצא בכל והאינסופי.

אל תמדוט כדי להשיג שלווה או שלום, או יצירתיות. אל תמדוט כדי לפתח את האינטליגנציה שלך, או כדי להגיע לאלוהים או להארה, שכן כל אלה הםאינם תוצרים או תוצאות, אלה רק התולדה הטבעית של חיים מדיטטיביים. אל תמדוט "בשביל", או מתוך כוונה לקבל משהו או להגיע למטרה או אידיאל כלשהו, גבוה וטהור ככל שיהיה. כל תשוקה גורמת למתח והופכת למכשול חמור למדיטציה.

כל ציפייה להשיג משהו כתוצאה או כתוצר של מדיטציה מכוונת אותנו לעבר המחר, מושכת אותנו הרחק מן הרגע הנוכחי אל עולם הזוי.

מדיטציה אינה אמצעי שדרכו אנחנו משיגים מטרה כלשהי, היא לא תנועה מכאן להגיע לשם, היא לא דרך מן האתמול אל המחר. מדיטציה היא התעלות מעבר לאתמול ומחר, לכאן ושם. למדוט זה לזנק מחוץ למושגי הזמן והמרחב, לגלות בכאן, את האינסופי, ובעכשיו, את הנצח…

חיים מדיטטיביים הם חיים התואמים את מצב התודעה הטבעי, שהוא מדיטציה, מצבנו האותנטי והמקורי , כפי שבא לידי ביטוי ב- צְ׳הָאנְדוֹגְיוֹפַּנִישַד (7.6.1):

דְהיָאנַםּ וָאוַה צִי׳טְטָאד בְּהוּֿיוֹ
דְהיָאיַטִיֿוַה פּרִּיתְהִיוִיֿ
דְהיָאיַטִיֿוָאנְטַרִיקְשַםּ
דְהיָאיַטִיֿוַה דְיַאוּר
דְהיָאיַנְטִיֿוָאפּוֹ דְהיָאיַנְטִיֿוַה פַּרְוַטָא
דְהיָאיַנְטִיֿוַה דֵוַה-מַנוּשְיָאס
טַסְמָאד יַה אִיהַה מַנוּשְיָאנָּאם
מַהַטְטָאם פְּרָאפְּנוּוַנְטִי
דְהיָאנָאפָּאדָאמְּשָׁא
אִיוַאִיוַה טֵה בְּהַוַנְטְיַתְהַ
יֵה 'לְפָּאהָּא קַלַהִינַהַּ פִּישׁוּנָא
אוּפַּוָאדִינַס טֵה 'תְהַ יֵה פְּרַבְּהַווֹ
דְהיָאנָאפָּאדָאשָׁא אִיוַאִיוַה טֵה בְּהַוַנְטִי
דְהיָאנַם אוּפָּאסְסְוֵטִי

"מדיטציה היא יותר ממחשבות. נראה שכדור הארץ מודט. נראה שהמישור האמצעי מודט. נראה שהמישור האלוקי מודט. נראה שהמים מודטים. נראה שההרים מודטים. האלים ובני האדם נראים כמודטים. על כן, מי מבני האדם אשר השיג גדולה, נראה שהשיג את יתרונות המדיטציה. בעוד שהאנשים הקטנים הם נרגנים (קנטרנים), מכפישים ופוגעניים, נראה שבני האדם הדגולים השיגו חלק מיתרונות המדיטציה. על כן, מדוט."

מדיטציה היא לגלות את עצמנו. עד עכשיו כל מה שאנחנו יודעים על עצמנו זה מה שאחרים לימדו אותנו. ואולם, כדי לדעת על עצמנו, אנחנו לא זקוקים לתיאורים של אחרים, עלינו רק להסתכל היישר על עצמנו. כאשר אנו מודטים, אנו הופכים מודעים לכך שעל מנת לרומם את עצמנו ולהגיע לגן עדן, עלינו לרדת למעמקינו, כי לרדת אל פנימיותנו זה לחפור בשמים, זה להעמיק כלפי מעלה… מדיטציה היא האמנות הקדושה של צלילה לתוך מעמקי פנימיותנו כדי להופיע כאלוקות.

פשוטות ככל שהן עשויות להראות, אם נבצע את פעילויותינו היומיומיות תוך התבוננות מלאת תשומת לב, נוכל למעשה להפוך אותן, פשוטות ורגילות ככל שהן נראות, למדיטציה. מדיטציה מכילה בתוכה דה-אוטומציה של עצמנו, להפסיק לפעול בצורה אוטומטית או מכנית. למדוט זה לא לעשות משהו, אלא להישאר ערניים ופקוחי עיניים אל מול כל פעולה, וכך להפוך את פעולותינו למדיטציה.

(מובאה מתוך כתביו של פרבהוג'י – טרם יצא לאור)