השביל הרטרופרוגרסיבי

פרבהוג'י הוא יוצרה של פּוּֿרְוַוְיָאפִּי פְּרַגַטִישִׁיֿלַהַּ מָארְגַה
או הדרך , (पूर्वव्यापि-प्रगतिशील-मार्गः)   הרטרופרוגרסיבית. זהו תהליך בעל אופי אינבולוציוני מכיוון שככל שאנו מתקדמים, אנו מתקרבים אל המקורי  והראשוני. משנה זו של רטרואבולוציה או התקדמות אינבולוציונית מדברת על חזרה למקור, על התקרבות למקום שבו אנחנו באמת נמצאים, חזרה למה שאנחנו באמת, חזרה למה שאי אפשר לנטוש. יוגה זו, היא צעידה אל הכאן ועכשיו, כפי שמציינת ברכה זו:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם,
שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה

למרות שמשנתו של פרבהוג'י היא אוניברסלית, ליברלית, בין-דתית וכוללת, תהיה זו טעות לנתק אותה מן המסגרת של הדת עתיקת היומין, הסַנָאטַנַה דְהַרְמַה, אשר לרוב מכונה במערב "הינדואיזם" ו"וֵדַאנְטַה".

הנתיב הרטרופרוגרסיבי מבסס שלושה אופנים מהותיים להבנת המציאות. הראשון הוא נקודת מבט ריאליסטית, בה נתפס העולם כאוסף של תפיסות ותחושות, מבלי בהכרח לאשר את קיומם העצמאי של החומר או של האובייקטים. ברובד עמוק יותר, מופיע מושג הנשמה, מרחב בו עולים המחשבות והרגשות. ולבסוף מופיעה הידיעה או הידיעתיות, המזוהה עם האלוהות. שלבים אלה נובעים מההוויה, הנתפסת כתודעה טהורה. התודעה הטהורה היא היסוד האונטולוגי שמוליד ומקיים את העולם, את הנשמה ואת האלוהי. זוהי הממלכה בה כל הופעה מתרחשת ורוכשת את הווייתה.

• גאורג וילהלם פרידריך הגל (1770-1831) → דיאלקטיקה היסטורית: המציאות מתפתחת דרך מתח בין ניגודים (תזה, אנטיתזה וסינתזה).
• ג'אמבטיסטה ויקו (1668-1744) → Corsi e ricorsi:  ההיסטוריה נעה במחזורים שבהם הישן צץ מחדש בצורות חדשות.
• אוסוואלד שפנגלר (1880-1936) → שקיעת המערב: ציוויליזציות עוברות מחזורים של עלייה ושקיעה, שבהם הישן מזין את החדש.
• ארנולד טוינבי (1889-1975) → מחקר ההיסטוריה: תרבויות מתקדמות על ידי איזון בין מסורת לחידוש.
• רנה גנון (1886-1951) → משבר העולם המודרני: על העולם להתחבר מחדש למטאפיזיקה המסורתית.
• יוליוס אבולה (1898-1974) → מרד נגד העולם המודרני: טרנספורמציה אמיתית נובעת מערכים עתיקי יומין.
• מירצ'ה אליאדה (1907-1986) → הקדוש והחול: בני האדם זקוקים למיתוסים ולטקסים עתיקים כדי למצוא משמעות.
• פרידריך ניטשה (1844-1900) → החזרה הנצחית: הזמן אינו ליניארי; המהותי תמיד שב בצורות חדשות.
• מרטין היידגר (1889-1976) → שכחת היש: יש צורך לשוב להבנת היש הראשונית בעולם טכנולוגי.
• קרל יונג (1875-1961) → הלא-מודע הקולקטיבי: ארכיטיפים עתיקים ממשיכים להתקיים בתודעה המודרנית.
• אנרי ברגסון (1859-1941) → Élan Vital: האבולוציה אינה מכנית, אלא כוח יצירתי המשלב עבר ועתיד.
• שרי אורובינדו (1872-1950) → אבולוציה רוחנית: ההתקדמות האנושית חייבת לשלב את המקודש עם הרציונלי.
• פריטג'וף שואון (1907-1998) → פרניאליזם: כל המסורות מכילות אמת מהותית משותפת.
• פייר טייאר דה שרדן (1881-1955) → נקודת האומגה: האנושות מתפתחת לעבר סינתזה של מדע וטרנסצנדנציה.